בס״ד
פרשת וירא מלמדת אותנו שלושה יסודות מרכזיים בעבודת ה׳: כוח התפילה, מעלת ההודאה מתוך שמחה, והחובה להנחיל את האמונה לדורות הבאים.
אברהם אבינו מתפלל ומתחנן על סדום, אך לבסוף העיר נחרבת. לכאורה, מה הועילה תפילתו?
אלא שאיננו יכולים למדוד את כוחה של תפילה לפי התוצאה המיידית. הקב״ה רואה את התמונה השלמה, ולעיתים פירותיה של התפילה מתגלים רק לאחר זמן ובדרכים שלא ציפינו להן. התפילה של אברהם הועילה להציל את לוט, שממנו יצאה רות ושושלת בית דוד המלך. מתוך סדום צמחה שרשרת הדורות שהובילה לרות המואבייה ולמלכות בית דוד.
המסר עבורנו: לעולם אין להתייאש מן התפילה. גם כשאיננו רואים את הישועה, עלינו להמשיך להתפלל באמונה ולבטוח בחסדי שמים.
כאשר אזלו המים להגר ולישמעאל, נדמה היה שכלו כל הקיצין. אולם הקב״ה שמע את קול הנער ופקח את עיני הגר לראות באר מים.
לעיתים הפתרון נמצא קרוב אלינו, אך מתוך צער ולחץ אין אנו מסוגלים לראותו. הקב״ה יכול להאיר את עינינו ולפתוח בפנינו דרך חדשה, גם במקום שנראה חסר תקווה.
המסר עבורנו: לצד ההשתדלות הנדרשת, עלינו להתפלל שהקב״ה יאיר את עינינו ויוביל אותנו לישועה. אין אדם צריך להימנע מתפילה משום שאינו מושלם; כולנו זקוקים לרחמי שמים.
״הכל בחזקת סומין עד שבא הקב״ה ופוקח את עיניהם״ – סגולה לומר משפט זה ולמצוא אבידה. אם אדם מרגיש כמו ״סומא״ – אין לו מושיע, אז הבורא מושיע.
לידת יצחק לאחר שנים רבות של ציפייה הביאה שמחה גדולה, כפי שאמרה שרה אמנו: ״צחוק עשה לי אלוקים״. מדוע נקרא ״יצחק״ על סיבה טכנית לכאורה?
מכאן אנו לומדים שהודאה אמיתית אינה מסתכמת באמירת תודה מן השפה ולחוץ, אלא בהכרה עמוקה בחסדי ה׳, הממלאת את הלב בשמחה. גם השם יהודי קשור להודאה, בדברי לאה אמנו: ״הפעם אודה את ה׳״.
המסר עבורנו: אין להמתין עד שכל משאלותינו יתמלאו כדי להודות לקב״ה. גם בתוך הקשיים עלינו להכיר בטובות הרבות שהוא משפיע עלינו, ולהודות לו מתוך שמחה והכרת הטוב.
בניסיון העקדה נדרש אברהם אבינו לעמוד בניסיון קשה מנשוא. אברהם, שהיה עמוד החסד, הוכיח כי יסוד הנהגתו אינו רק טבעו הטוב, אלא אמונתו השלמה בה׳ ונכונותו לקיים את רצונו.
הבורא אומר לאברהם: אנא! תעמוד בניסיון זה שלא יגידו שהראשונים אין בהם ממש.
לכאורה, למה לא יקבל ציון 90 על תשעת הניסיונות הראשונים שעמד בהם?
העקדה גילתה כי כל מידותיו ומעשיו של אברהם היו מושרשים בעבודת ה׳ ובמסירות נפש, ולא רק בטוב לב מובנה.
ועוד מסר חשוב: הבורא רוצה להיווכח שאברהם אבינו הנחיל לדורות את האמונה ומסירות הנפש.
ייחודו של אברהם אבינו אינו רק במדרגות האמונה שאליהן הגיע בעצמו, אלא גם בכך שהנחיל את אמונתו ליצחק בנו. בעקדה התברר שגם יצחק היה שותף לניסיון מתוך אמונה ומסירות נפש.
המסר עבורנו: אמונה אמיתית אינה נשארת נחלתו הפרטית של האדם. עלינו להנחילה לילדינו באמצעות דוגמה אישית, בתפילה, בהודאה, בהתמודדות עם קשיים ובקבלת רצון ה׳.
פרשת וירא מציבה בפנינו שלושה יסודות בעבודת ה׳:
• תפילה – להמשיך להתפלל גם כשאיננו רואים את הישועה.
• הודאה – להכיר בטוב ה׳ ולהודות לו מתוך שמחה.
• אמונה – לחיות באמונה ולהעבירה לדורות הבאים.
שבת שלום ומבורך!
בס״ד
ערב שבת קודש, פרשת חיי שרה.
פרשתנו פותחת בקניית מערת המכפלה. התורה מתארת את אברהם אבינו: ״ויקם אברהם מעל פני מתו״.
רבי ירוחם ממיר עומד על הנהגתו המופלאה של אברהם: למרות צערו העמוק על פטירת שרה, כאשר נדרש לדבר עם בני אדם, אסף את עצמו, מחה את דמעותיו והאיר פנים לבני שיחו. צערו נשאר בלבו, אך כלפי חוץ נהג בכבוד ובמאור פנים.
מכאן יסוד גדול בהנהגת האדם: גם כשאדם מתמודד עם קשיים וצער, עליו לדעת להניח לרגע את ענייניו האישיים ולתת לשני את מלוא תשומת הלב. זהו: ״אבלו בלבו וצהלתו על פניו״.
חז״ל אומרים: ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים״. התורה מאריכה בפרטי שליחותו של אליעזר למציאת אישה ליצחק, משום שבשיחה זו טמונים יסודות גדולים במידות ובדרך ארץ.
אליעזר קיווה שבתו תינשא ליצחק, אך אברהם דוחה את האפשרות ואומר לו: ״אין ארור מדבק בברוך״.
אליעזר יכול היה להיפגע ולנטור טינה, אך הוא מתעלה מעל רגשותיו האישיים וממשיך בשליחותו בנאמנות ובמסירות.
למרות הפגיעה, הוא מתפלל להצלחת השליחות. לכאורה, הרי יצחק הוא בן אברהם, מובטח בברכת ה', ומשפחה מכובדת ועשירה בוודאי תימצא לו. אך אליעזר מלמד אותנו: אין דבר מובן מאליו. גם על הדברים שנראים בטוחים ופשוטים צריך להתפלל.
הרב אליהו דיסקין מספר על הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז׳, שבצעירותו הגיע אל החפץ חיים וביקש להיכנס אליו. בעודו ממתין, שמע את החפץ חיים בוכה ומתפלל בדמעות.
כששאל על מי הוא מתפלל, השיבו לו שמדובר באישה העומדת ללדת וזקוקה לרחמי שמים.
המראה הזה הותיר בו רושם עצום. הוא ראה כיצד החפץ חיים מניח את עיסוקיו ומתמסר לתפילתו של אדם שאינו מכיר כלל, והדבר קירב אותו אליו והפך אותו לתלמידו. הרב כהנמן מספר שלימים זה נתן לו את הכח להקים את כל מפעלי התורה שלו בחו"ל ובארץ
הרב דיסקין מוסיף כי הרב ראובן אלבז סיפר שבילדותו ביקר בישיבת פוניבז׳, התרשם מעולם התורה שראה שם והחליט להצטרף אליו.
נמצא שתפילתו של החפץ חיים על אישה זרה הותירה רושם שהשפיע על אנשים רבים והיה חלק משרשרת של צמיחת התורה והתשובה.
איזה לימוד גדול: כשאדם מניח את ענייניו האישיים ומתפלל באמת על צערו של הזולת, הוא עשוי לחולל דברים שאין לשער את היקפם.
גם רבקה אמנו מלמדת אותנו את אותה מידה. כאשר אליעזר מגיע לבאר, היא אומרת לו: ״שתה אדוני, וגם לגמליך אשקה״.
רבקה אינה מסתפקת במענה לבקשתו, אלא מתמסרת לעזור לו ולגמליו, מתוך ראיית צרכיו של הזולת.
בהמשך, כאשר אליעזר מגיע לבית לבן ובתואל ומציעים לו לאכול, הוא משיב: ״לא אוכל עד אם דיברתי דברי״. חז״ל לומדים מכאן את יסוד דרך הארץ: ״כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה״.
אדם המתארח אצל חברו צריך להתחשב בכבודו וברצונו של בעל הבית, גם כאשר הדבר דורש ממנו לוותר על נוחותו האישית.
בסיום הפרשה אנו לומדים שכאשר רבקה נכנסה לאוהל שרה, חזרו הסימנים המיוחדים שהיו באוהלה: הענן, הנר הדולק מערב שבת והברכה בעיסה.
אפשר ללמוד מהברכה בעיסה שלא די בהענקת מזון ובהכנסת אורחים; חשובה לא פחות הדרך שבה עושים זאת. שרה אמנו העניקה לאורחיה במאור פנים, בשמחה ובברכה, גם כשהדבר דרש ממנה טרחה רבה.
וזהו החוט המקשר בין כל הנושאים בפרשה: אברהם, אליעזר, רבקה ושרה מלמדים אותנו להניח את עצמנו בצד ולראות את הזולת.
לא די לעשות חסד – צריך לעשותו במאור פנים. לא די לעזור – צריך לתת לשני תחושה שהוא חשוב. ולא די להתפלל – צריך להתפלל גם על מי שאיננו מכירים.
יהי רצון שנזכה לדבוק בדרכי אבותינו ואמותינו, להרבות בחסד, בתפילה על הזולת ובמאור פנים.
שבת שלום ומבורך!
בפרשתנו אנו קוראים על ברית בין הבתרים, שבה מבטיח הקב״ה לאברהם אבינו שזרעו יירש את ארץ ישראל, אך גם יעבור גלות ושעבוד במצרים, ולאחר מכן יצא ברכוש גדול.
הקב״ה אומר: ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי״. ומקשה הרמב״ן: מדוע נענשו המצרים, הרי הם ביצעו לכאורה את גזירת הבורא?
מסביר הרמב״ן שהמצרים לא פעלו מתוך רצון לקיים את רצון ה׳, אלא מתוך רשעות ואכזריות, ואף הוסיפו להתעלל בישראל מעבר למה שנגזר עליהם.
מכאן אנו לומדים יסוד גדול: לא רק המעשה קובע, אלא גם המחשבה והכוונה שמאחוריו.
אדם יוצא לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. אך אם הוא חושב גם על החסד שהוא עושה ועל התועלת שהוא מביא לאחרים, עבודתו מקבלת משמעות רוחנית נוספת.
כך, למשל, יש יהודי יקר, מרדכי רוחאם שמו, שמוציא לאור סידורים כדי להנגיש את התפילה לציבור, אינו עוסק רק בפרנסה, אלא גם, ובעצם בעיקר, בזיכוי הרבים.
עלינו לשאול את עצמנו: האם אני עושה את מעשיי רק למען עצמי, או שאני יכול להוסיף בהם גם כוונה של חסד ונתינה?
בברית בין הבתרים מצווה הקב״ה את אברהם לקחת בהמות וציפורים. את הבהמות הוא מבתר לשניים, אך את הציפור אינו מבתר.
בספרי הקודש מבואר בכך רמז לייחודו של עם ישראל: האומות עשויות להתערבב זו בזו ולאבד את זהותן, ואילו עם ישראל שומר על ייחודו ועל בריתו עם הקב״ה לאורך הדורות.
למרות אלפי שנות גלות ורדיפות, עם ישראל נותר עם אחד, המחובר לאבותיו ולתורתו. זוהי גם משמעות ההבטחה לאברהם אבינו: זרעו ימשיך להתקיים ולשמור על זהותו.
בסוף הפרשה מצווה אברהם אבינו למול את עצמו בגיל תשעים ותשע.
בברית המילה המוהל מברך ״על המילה״, ולאחר מכן האב מברך: ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״.
האב אינו רק מכניס את בנו לברית, אלא מבטא את האחריות לגדלו בדרך התורה והמצוות, מתוך הבנה, אמונה וכוונה, ולהעביר את הברית לדורות הבאים.
אברהם אבינו, אבי האומה, היה גם מי שהפיץ את האמונה בבורא העולם, כפי שמתאר הרמב״ם בהלכות עבודה זרה. אנו ממשיכים את דרכו באמונה, בחסד ובשמירת הברית שלנו עם הבורא.
זהו החיבור בין שלושת הנושאים: המחשבה שמאחורי המעשה, הזהות היהודית שאנו שומרים עליה והאחריות להעביר את מורשת אברהם אבינו לדורות הבאים.
שנזכה ללכת בדרכיו, להרבות חסד, לקדש שם שמים ולהמשיך את ברית אבותינו באמונה שלמה.
שבת שלום ומבורך!
*פרשת נח: עולם חסד ייבנה*
1. יש שאלה מעניינת בסיפור המבול. לפני המבול הקב״ה מביא חורבן על העולם בגלל הרוע והשחיתות, ואילו לאחר המבול הוא מבטיח שלא יביא עוד מבול, למרות שהתורה אומרת שוב: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״.
מה השתנה? הרי היצר הרע לא נעלם!
כדי להבין זאת, צריך להבין את תפקידה של תיבת נח. הרמב״ן מציין שמידות התיבה לא היו יכולות להכיל בדרך הטבע את כל בעלי החיים, והיה כאן נס שהחזיק את המועט את המרובה. אבל אם הקב״ה עשה נס, מדוע היה צורך שנח יבנה תיבה ויטרח עליה במשך מאה ועשרים שנה?
התשובה טמונה בדברי המדרש על שם בן נח, שסיפר לאברהם אבינו כיצד ניצלו מן המבול: בזכות החסד שעשו בתיבה. במשך שנה שלמה נח ובניו לא נתנו שינה לעיניהם, משום שהיו עסוקים יום ולילה בהאכלת בעלי החיים ובטיפול בהם.
התיבה הפכה לבית ספר לחסד.
לפני המבול, בני האדם התרגלו לקבל עולם מוכן ושפע רב, עד שהשחיתו את דרכם. בתיבה, נח ובניו למדו שיעור אחר: החיים אינם רק מה שאנחנו מקבלים, אלא גם מה שאנחנו מעניקים לאחרים.
זה היה היסוד שעליו נבנה העולם מחדש. היצר הרע נשאר, אבל האדם למד שעליו לקחת אחריות על הזולת. זהו ההבדל בין העולם שלפני המבול לעולם שאחריו.
2. את אותו מסר אנחנו רואים גם בתקנת חז״ל להמתין עד ז׳ בחשוון לפני שמתחילים לבקש ״ותן טל ומטר לברכה״. בזמן שבית המקדש היה קיים, המתינו כדי לאפשר לאחרוני עולי הרגלים להגיע לביתם בשלום. גם כשכל הציבור זקוק לגשם, מתחשבים אפילו ביהודי אחד שעדיין נמצא בדרך.
מדוע היום כשאין בית מקדש עדיין התקנה במקומה עומדת ?
יש כאן מסר עצום! לפעמים אנחנו ממתינים עם צורך של ציבור שלם, כדי שלא להקשות על יהודי אחד. זו המשמעות של לקיחת אחריות על הזולת. את זה אני צריכים לזכור גם היום שאין בית מקדש.
3. יש עוד מסר נפלא בסיפור היונה. בפעם הראשונה שנח שולח אותה, היא חוזרת בלי בשורה. התורה מתארת כיצד נח שולח את ידו, לוקח אותה ומביא אותה אליו אל התיבה.
אפשר ללמוד מכאן יסוד חשוב ביחסי אנוש: כאשר מישהו משתדל לבצע שליחות ואינו מצליח, אל לנו להתמקד רק בתוצאה. עלינו להעריך גם את המאמץ שלו ולעודד אותו להמשיך.
כמה פעמים אדם מנסה לעשות דבר טוב ולא מצליח? ילד שמתאמץ, עובד שלא השלים משימה או אדם שמנסה לשמח אותנו ולא עולה בידו. דווקא ברגעים האלה הוא זקוק למילה טובה.
חסד אינו רק לעזור לאדם, אלא גם לתת לו כוח להמשיך.
וזהו המסר הגדול של פרשת נח: העולם אינו נבנה רק בזכות מי שמצליח, אלא גם בזכות מי שיודע לדאוג לאחר, להכיר במאמציו ולתת לו מקום.
שנזכה לצאת מהתיבה הפרטית שלנו, לראות את מי שסביבנו, להעניק, לעודד ולבנות יחד עולם של חסד, אחריות ואהבת ישראל.
שבת שלום ומבורך!
אליעזר
לשאלות בעניין פרשת השבוע וכל עניין אחר ניתן להתקשר לרב אליעזר קנפלמכר
0547523419
דווקא מתוך החיסרון צומחים.
ערב שבת פרשת בראשית. אנחנו מתחילים מחדש – מתחילים את התורה, ומתחילים מחדש גם את השנה כולה.
אחד המסרים היסודיים שעוברים כחוט השני בפרשת בראשית הוא דווקא החיסרון.
הקב״ה ברא את העולם והכין בו הכול. ובכל זאת, בתחילת הבריאה נאמר:
״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ… כי לא המטיר ה׳ אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה״.
ורש״י אומר: ״ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.״
הקב״ה כבר הכין את הגשם. הכול היה מוכן. אבל הקב״ה רצה שהאדם ירגיש שחסר לו משהו, שיבין שהוא זקוק לגשם, יתפלל – ורק אז ירדו הגשמים.
לכאורה, למה? הרי הקב״ה יכול היה להוריד את הגשם עוד קודם.
אלא יש כאן יסוד גדול לחיים: הקב״ה לא תמיד נותן לנו הכול מיד. לפעמים דווקא החיסרון הוא שמחבר אותנו אליו.
כאשר אדם מקבל דבר לאחר שהתפלל עליו, הוא מעריך אותו יותר, מודה עליו יותר, ומבין שהוא אינו מובן מאליו.
וזה נכון לכל דבר בחיים. אפילו בדברים הפשוטים ביותר. לפני שקונים דבר, לפני שמתחילים מהלך חדש, לפני כל החלטה – צריך לזכור: שום דבר אינו מובן מאליו. גם על הדברים הקטנים צריך להתפלל.
2. גם הזיווג מגיע מן השמים אחרי הרגשת חסר.
אותו יסוד אנחנו רואים מיד בהמשך הפרשה.
כל הבריאה נבראה בזוגות, אבל האדם נברא בתחילה לבדו. ואז הקב״ה אומר:
״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו.״
דווקא לאחר שאדם הראשון מרגיש את החיסרון, את הבדידות, את הצורך בעזר כנגדו – הקב״ה מביא לו את חוה.
ולא במקרה נאמר שהקב״ה הפיל עליו תרדמה.
יש כאן רמז נפלא גם בעניין הזיווג: האדם צריך לדעת שהזיווג שלו אינו תלוי רק בכוחותיו ובהשתדלות שלו. צריך כמובן שהאדם יהיה פתוח לכך שיידעו שהוא מחפש, אבל את הזיווג עצמו – הקב״ה מביא.
אדם הראשון לא יצא לחפש. הוא לא עשה טלפונים ולא ניהל מסע חיפושים. הקב״ה הפיל עליו תרדמה – והביא לו את האישה.
יש דברים שבהם אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, אבל בסופו של דבר עלינו לזכור: הישועה מגיעה מן השמים.
3. ״אשר חי״ – דוד המלך והכרת הטוב
לקראת סוף הפרשה נאמר:
״ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה״.
הגאון מווילנא מבאר באופן נפלא את הלשון ״אשר חי״.
על פי דבריו, אדם הראשון היה אמור לחיות אלף שנה. כאשר הראה לו הקב״ה את הדורות העתידים לבוא, ראה גם את דוד המלך שהיה עתיד להיוולד ולמות צעיר. אדם הראשון ביקש להציל את חייו, ונתן לו שבעים שנה משנות חייו. לכן אדם הראשון חי בפועל 930 שנה.
ומה יצא מכך?
דוד המלך, שכל חייו היו מלאים בשירות, בתשבחות ובהודאה לקב״ה, ידע שגם עצם חייו הם מתנה שקיבל מאדם הראשון.
הוא חי בתחושה ששום דבר אינו מובן מאליו.
וזה אולי אחד ההסברים לעוצמת ההודאה של דוד המלך. מי שמרגיש שכל נשימה היא מתנה – יודע להודות.
אנחנו לפעמים מקבלים דברים כל כך בסיסיים עד שאנחנו שוכחים כמה הם יקרים: שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, רגליים, לב שפועל ללא הפסקה – וכל איבר ואיבר הוא חסד עצום.
אדם שמקבל תרומת כליה יודע להוקיר את התורם במשך כל חייו. והרי לנו הקב״ה נותן בכל רגע את כל הגוף ואת כל החיים!
דווקא החיסרון גורם לאדם לצמוח
זו הנקודה שעוברת בפרשה כולה:
החיסרון אינו בהכרח דבר רע. לפעמים החיסרון הוא המנוע של הצמיחה.
כשאדם מקבל הכול מראש, הוא עלול להתרגל ולא להעריך. אבל כשחסר לו משהו, הוא מתפלל, הוא משתדל, הוא מודה – ובעיקר, הוא מגלה שיש לו לאן להתקדם.
4. זו גם הסיבה שעם ישראל נמשל ללבנה.
הלבנה אינה עומדת תמיד באותו מצב. היא מתחילה בחיסרון, הולכת ומתמלאת, ושוב חסרה ושוב מתמלאת.
כך הוא היהודי.
הוא אף פעם אינו אומר: הגעתי לשלמות. תמיד יש לו עוד מדרגה, עוד שאיפה, עוד מקום לגדול בו.
ולכן גם גדול בישראל נקרא תלמיד חכם. אפילו כשהוא גדול בתורה, הוא נשאר ״תלמיד״ – כי הוא יודע שתמיד יש עוד מה ללמוד, עוד לאן לעלות ועוד במה להשתפר.
המסר שאיתו נכנסים לחיים
פרשת בראשית מלמדת אותנו לא לפחד מהחיסרון.
כשחסר – מתפללים.
כשמקבלים – מודים.
כשעדיין לא הגענו – ממשיכים לשאוף.
וכשנשבר משהו – לא ממהרים להסיק שהכול אבוד. לפעמים דווקא מתוך השבר הקב״ה מכין את התקומה.
זה הסוד של הלבנה, זה הסוד של דוד המלך, זה הסוד של הזיווג, וזה הסוד של שבירת הלוחות.
שום דבר אינו מובן מאליו.
כל נשימה היא מתנה. כל ישועה היא חסד. כל חיסרון יכול להפוך למנוע של תפילה וצמיחה, וכל שבר יכול להפוך – בעזרת ה׳ – לבניין חדש.
שנזכה להתחיל את התורה מחדש מתוך אמונה, מתוך הודאה, מתוך תפילה ומתוך שאיפה תמידית לעלות עוד מדרגה.
ושנזכה שלא נצטרך שבירות, אלא נצמח מתוך בריאות, שמחה, נחת ויישוב הדעת.
שבת שלום ומבורך!
אליעזר
לשאלות בעניין פרשת השבוע וכל עניין אחר ניתן להתקשר לרב אליעזר קנפלמכר
0547523419
